יום שישי, 25 בדצמבר 2009

ירושלים - אכזבת השנה?




למה אני מתעצבן מהתקשורת? לא עברתי את זה מזמן? כנראה שלא..
דמארקר כתבו שירושלים בקריסה ושהיא אכזבת השנה. תכלס מה שהרגיז אותי היה השימוש החובבני בנתונים סטטיסטיים. אני לא בא לנתח כאן את האכזבה או ההצלחה של העיר. אז רק להבהיר כמה דברים - ואני צולל חזרה לעבודה:

רק 8% מהתחלות הבנייה היו במחוז ירושלים
זה באמת מעט, אבל זו עלייה של 25% מהשנה הקודמת. ככה לפחות כתוב בהודעה לעיתונות של הלמ"ס (לוח א'). מחוז תל-אביב, לעומת זאת, ראה ירידה של 39% בהתחלות הבנייה - הירידה הכי תלולה מבין המחוזות. כנראה שהמשבר כן הגיע לעיר הגדולה.

ונתון נוסף מהגרף שמתחת ללוח: מחוז ירושלים הוא גם הכי עירוני. כן - השיעור הכי נמוך של התחלות בנייה בבניינים של 1-2 דירות בבניין בשנת 2009 הוא כאן.
מספר הדירות שהוחל בבנייתן במחוז ירושלים עלה מ-926 ב-2008 ל-942 ב-2009. עם זאת, מדובר בירידה לעומת 1,103 התחלות בנייה ב-2007 ו-1,001 ב-2006.
הנתונים הללו לא תואמים לא להודעה לעיתונות, ולא למחולל הלוחות של הבינוי בלמ"ס. לא ברור לי מאיפה הם, אבל הנה הנתונים ישר מלוח ב' בהודעה של הלמ"ס (כי אם הגעתם עד כאן מגיע לכם:)

התחלות בנייה בירושלים העיר (שהיא כזכור רק חלק מהמחוז), בחודשים ינואר עד ספטמבר:
2008 - 1,315
2009 - 1,555 (עלייה של +18%)

פתח תקווה
2008 - 739
2009 - 1,210 (+64%)

נתניה
2008 - 788
2009 - 958 (+22%)

תל-אביב-יפו
2008 - 1,499
2009 - 840 (-44%)

שבת שלום,
יאיר

בתצ"א למעלה - הר חומה. הרבה מהבנייה הייתה שם - נראה מה יהיה עכשיו עם ההקפאה...

יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

רכילות: הנסיך וויליאם ישן עם הומלסים


הנסיך ויליאם ירד לרחוב לישון לילה אחד עם הומלסים, לא בתור חוויה, אלא כדי להעלות את המודעות לאוכלוסייה הזו. מלך! לדעתי האישית זה מדהים - קשה לי לדמיין את זה קורה בארץ.

תקשורת:
רק ב-NRG שמו את זה במקום הנכון. מדור חברה. הכיתוב הסביר שהנסיך התגייס למען הפרוייקט.

באתר הארץ בחרו לשים את זה בחדשות העולם, יחד עם החלטת האפיפיור ומשהו על גניבת השלט באושוויץ. התמונה בפנים הייתה של ויליאם בצעירותו - משהו שיחזיר את החיוך לכל מי שבמקרה ראה בבוקר הומלס.

ynet שמו את זה ב"בלוגוס" - בין סיפור על כומר שזכה בפוקר, לסיפור על מחבל בסין שהיה חמוש בנקניקיות. נו באמת... גם כאן התמונה לא הייתה זו שפורסמה בכל מקום - של ויליאם עם מנהל ה-NGO שהזמין אותו לבוא לשם, אלא תמונה שלו במדים שנועדה להראות אותו באור קצת ציני או גרוטסקי (זה בעמוד הראשי של הבלוגוס. בפנים כן הייתה התמונה).



 
זה מהפליקר של sethfrantzman

עדכון: לכו לקרוא על הומלסים אמיתיים בלא יורדים מהעצים

הפלסטינים יהרסו את האקוויפר

בזמן האחרון אני לא ממש מצליח להרים את הראש מעל המים, אבל המציאות, כך מסתבר, ממשיכה לזרום. בסוף היה קש שעיצבן אותי והצליח להקפיץ אותי עד לבלוג.

"חשש: המים של הפלסטינים יהרסו את האקוויפר" - לא תאמינו מי אומר את זה - רשות המים, שומרי האקוויפר הנאמנים. כשאנחנו מתכננים את מדינת ישראל, אנחנו בלי בושה מסמנים את כל יו"ש כ"שטח לשימור משאבי מים", אבל כשהפלסטינים רוצים להתפיל - פתאום דואגים מה יקרה ברעידת אדמה. מה עם קצא"א למשל - אולי נפסיק את הפעילות שלו שמא תהיה רעידת אדמה? ובחיאת וואינט - לא יכולתם להירגע קצת עם הכותרת? כאילו שזו התשתית המסוכנת הראשונה שמושכים רחוק מדי אצלנו במדינה.

אם כבר פלסטינים, אז עוד משהו שתפס את עיני היה הודעה לעיתונות של העירייה שדיברה על "מדיניות תכנונית חדשה לאיזורים רווים בעבירות בניה". העירייה מדברת על אישור בדיעבד לעבירות בנייה במזרח ירושלים, ואכיפה הדוקה יותר נגד עבירות חדשות. זה נשמע הרבה יותר שקול ממה ששמענו לפני חצי שנה.כרגע כתוב באתר הכנסת (זה הוצג בועדת החוקה) שהפרוטוקול יפורסם בקרוב (חפשו לפי תאריך 13/12/2009 וסמנו "לצפייה גם בישיבות ללא פרוטוקול"). בינתים תראו מה כתבו על זה בלוקל.

ואחרון על סביבה וקיפוח (ידעתם ש-TED מתרגמים לעברית?) אם יש לכם 18:33 דקות פנויות, כנסו לשמוע את הסיפור של מייורה קרטר (משום מה באמבד אין תרגום עברי), ואיך צדק סביבתי פוגש צדק חלוקתי בדרום ברונקס.

יום שני, 7 בדצמבר 2009

ועדת השרים לענייני חקיקה

הועדה החליטה לקדם הצעת חוק לעידוד תחבורה ציבורית (הנה בוואינט). כל הכבוד, רק חבל שעמוד ההחלטות שלהם מעודכן כרגע ללפני יותר מחודש, ואי אפשר לקרוא את ההחלטה עצמה... אולי מישהו שם הבין שהמחיר האמיתי של הכניסה לעיר עם רכב פרטי הוא גבוה מאוד. ואולי הם פשוט רוצים להיראות בסדר לקראת קופנהאגן.

אבל הפריט הקטן (אך חשוב) הזה בהקשר לתח"צ הוא רק תרוץ בשביל להמליץ לכם להכניס לרסס הקבוע את שנוי במחלוקת - הבלוג של יוסי סעידוב, שבעצם לא צריך אותי כממליץ.

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

נמצאה תרופת הפלא לפקק בכניסה לעיר

הקלה משמעותית בפקק בכניסה לעיר לאחר שהוציאו משם את המשאיות - איזה יופי. אפילו מנטרים את כביש 443 בשביל לבדוק מה קורה לפקק במשכנו החדש. כולם מרוצים - איך לא חשבו על זה קודם? אני מהמר שתוך חצי שנה עד שנה זה חוזר להיות אותו דבר.

הרי בסרט הזה כבר היינו, ולא לפני הרבה זמן:



לו אני הייתי תושב מבשרת שלוקח כל בוקר אוטובוס או מונית לעיר - הייתי קונה סופסוף את הרכב השני, או מתחיל להשתמש בו אם הוא כבר קיים. אחר כך כשהפקק יחזור - קשה יהיה לוותר על הרכב ולחזור לאוטובוס. ככה הפקק מתחזק את עצמו.

באנגליה למשל, כבר ידעו את זה בשנות השבעים

לרמן כתב שכשאתם עומדים בפקק אתם מייצרים פעילות כלכלית ומעלים את התמ"ג, וזו הסיבה שצרפת מחפשת מדד אלטרנטיבי. אם כל כמה שנים פותחים את הפקקים לכמה חודשים ומעלים עוד כמה מכוניות על הכביש - זה אפילו עוד יותר כלכלי למדינה. אז מה הפלא שבזוטות כמו חיסכון בדלק הם שוכחים לפרסם?

ובעניין כביש 443 - למי שלא שם לב או לא הקדיש מחשבה לכל המחסומים שמונעים את הגישה אליו מתוך הכפרים הפלסטיניים - בצלם והאגודה לזכויות האזרח רוצים ללמד אתכם משהו ללמד אתכם משהו (זה מופעל עם סאונד, אבל נגיש גם בלעדיו דרך כיתוביות).

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

אינטל-חרדים וקריית יובל



הכותרת קצת קשה, כאילו מדובר כאן במשחק סכום אפס בין שני מחנות בעיר - אבל הרעיון ראוי וחשוב - צעדת מחאה בשבת 28.11.2009 בשעה 19:00 מכיכר פריז לכיכר ציון.

למה חשוב? כי המחאה החדשה של העדה החרדית נגד אינטל היא (שוב) חסרת ריסון ולא הגיונית. כי הפעם מדובר גם בעוגן כלכלי משמעותי לעיר (גם לכל החרדיות שעובדות שם). כי הזרמים המתונים בקרב החרדים צריכים לדעת שגם המחנה הלא-חרדי מוכן לצאת לרחוב. כאמור - לאו דווקא כדי "לקחת את העיר".

בנוסף לצעדת המחאה, כדאי ללכת גם לבית טיילור ביום שישי בערב - סוף סוף יש אישור לקיים בו מופעי תרבות.

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

היתרי הבנייה בגילה, או: הכחשה



אחרי שמחקו את הקו הירוק בכל המפות, עם ישראל קיבל בהלם את הסכם אוסלו. הצירוף "פושעי אוסלו לדין" עדיין מעורר צמרמורת. גם רצח רבין היה חלק מההכחשה הכללית. עד כדי כך היה חזק ההלם. כמי שהתחנך בבית הספר בתקופה שבה הקו הירוק היה שייך למפות היסטוריות בלבד, אני יכול לומר שכל הרעיון שאנחנו יושבים על קרקע שבחלקה הייתה מיושבת על-ידי אנשים אחרים - לא היה במסגרת השיח.

היום כולם יודעים בדיוק איפה עבר הקו הירוק, ומדברים על אחוזים וריכוזי אוכלוסייה בשטחים. אבל מה עם ירושלים? רוב המפות בעולם אינן מכירות בסיפוח מזרחה, אבל בישראל אין קו ירוק במפות של ירושלים - אותה הכחשה בדיוק.

אז כולנו מחזיקים בקונספציה שמזרח ירושלים היא שטח ישראלי לכל דבר, כי בשנת 1967 סיפחנו אותה כדת וכדין. מחקנו את הקו הירוק מהמפות כדי שהחברה האזרחית של מחר (קובעי המדיניות של מחרתיים) בכלל לא ידעו שיש כזה דבר קו ירוק בירושלים, ולכן ההלם כשאמריקה מדברת על בנייה בשכונת גילה כאילו זו התנחלות. ראו את התגובות בכתבה הזו. האנשים בהלם ובהכחשה. גילה זה ירושלים וירושלים זה ישראל.

אז אני לא חושב שצריך או שאפשר לפנות את גילה. גם להפסיק את הבנייה במזרח ירושלים יהיה מאוד קשה - פסגת זאב, רמות, הר חומה וגילה - מחזיקות את רוב עתודות הקרקע לבנייה בעיר. אבל כדאי לדעת את העובדות לפני שנכנסים לדיון, והעובדות הן שהסיפוח של מזרח ירושלים יצר הפרדה מלאכותית בין השכונות הירושלמיות שהוקמו שם, לבין ההתנחלויות. אבל זה שלא כל אחד בעולם מקבל את ההפרדה הזו לא צריך להכניס אותנו להלם.

בתמונה: תכנית המיתאר של גילה, תב"ע 1905 שאושרה בשנת 1977.

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

המינהל משווק עוד 6,000 יח"ד, 1,000 מהן בירושלים

משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל משווקים עוד כ-6,000 יחידות דיור בישראל. הנה ההודעה, ויש גם מפה. 1,000 מהיחידות הללו הן בירושלים (כולל קצת במבשרת). אם נראה לכם נכון שירושלים מקבלת כשישית מהיחידות, כדאי להזכיר את השיווק הגדול הקודם, שבו ירושלים לא נזכרה (אם כי בבית שמש שווקו אז כ-2,000 יח"ד).

חשוב ליצור מלאי שיוריד את המחירים. האם 1,000 יחידות דיור זה מספיק? החשבון הוא מורכב, אבל מספר התחלות הבנייה בשנה הוא לרוב גדול יותר (הנה הנתונים בשנתון).

האם תהיה להגדלת ההיצע בבית-שמש השפעה על ירושלים? אני משוכנע שכן. מספר המשפחות הבוחרות לעבור מירושלים לבית-שמש הוא גדול, וכל משפחה מפנה דירה. מבחינת ההגירה - זהו מרחב בחירה אחד, למרות הפקקים בבוקר (אולי היוזמה להוריד משאיות מכביש 1 בבוקר תועיל בצמצום הפקקים).

אבל השאלה הגדולה - איך גורמים להיצע דיור לשפר את העירוניות של ירושלים? הרי היצע דיור לבדו, אפילו אם יוריד את המחירים, זה לא מספיק. לי נראה שהמפתח כיום הוא תחבורה. בעיקר ציבורית כמובן. אם נצליח להעביר את כל אותם תושבים חדשים משכונות המגורים אל מרכזי הפעילות - תעסוקה, תרבות, מסחר - אנחנו עשויים לקבל עיר שוקקת חיים. אם לא, נקבל עוד תופעות כמו קניון פסגת-זאב.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

עלייה של 26% במספר היוממים באופניים

לא, לא בירושלים. בניו יורק. אני מציע לאנשי העירייה להתחיל לאסוף היום מידע על מספר היוממים באופניים בירושלים, ולהתחיל לקדם פרוייקטים לשבילים, כי כמו שאמר חיימה לרנר - "אם אתה רוצה שיקרה משהו - תתחיל עכשיו!".

במקום לתכנן ולתכנן עד אינסוף (יש בירושלים תכנית אב לשבילי אופניים בת יותר מעשרים שנה) צריך פשוט להתחיל לעשות. לסלול שביל אחד ולראות אם זה מצליח. נראה מסובך? לדעתי זה לא. עכשיו משפצים את רחוב הרצוג - צריך היה לכלול שם שביל אופניים - לא הטיילת להולכי רגל ולאופניים שעוברת סמוך לכביש, אלא שביל אופניים. כי אופניים זה לא רק ספורט או פנאי - זה גם תחבורה. כבר היום יש הרבה רוכבים בטיילת המסוכנת ליד הכביש. שביל אמיתי היה יכול להוריד אותם למקום הבטוח, ולגרום להרבה יותר אנשים להגיע באופניים לעיר.

רעיון אחר - כביש רופין - מהגשר על בגין, ועד לצומת וולפסון ליד גן סאקר. אני משער שבקרב תושבי בית הכרם יש רבים שהיו רוצים להגיע למרכז באופניים. שביל כזה יוריד חלק מהם מהרכב הפרטי.

בקיצור - צריך פשוט לעשות שבילים. זה לא נורא יקר וזה יכול מאוד להשתלם לכולם. רגע - אני האחרון שיצא נגד תכנון, אבל במקרה הזה - בתנועה. לא צריך לבנות 200 מייל של שבילים בשלוש שנים - אבל צריך להתחיל איפושהו.

חוץ מלסלול שבילים, בניו יורק סיטי עושים עוד כמה דברים. אני מציע לנו ללמוד לפחות שניים מהם:

1. מידע: על מפות השבילים של ניו יורק כבר כתבתי פעם, אבל עכשיו יש מידע גם על חנייה לאופניים. המתקן שבור - תודיעו. רוצים לבקש מתקן - בבקשה. יש גם עלון חודשי. אם נראה לכם שאלו סתם גימיקים, אולי אתם קצת ציניים מדי.


2. "אופניים בבניינים" - חוק עירוני חדש שנוגע לבנייני משרדים גדולים (כאלו עם לפחות מעלית מטען אחת), ואומר כך: אם אחד המשרדים השוכרים בבניין כזה מעוניין להקצות שטח לחניית אופניים בתוך המשרד, הוא צריך להגיש בקשה לבעל הבניין, שלפניו עומדות במקרה כזה שתי אפשרויות: (א) להכין תכנית לגישת אופניים למשרד תוך 30 יום, או (ב) לבקש הקלה על בסיס קיומה של חניית אופניים חלופית, או על בסיס בעיית בטיחות. את זה הוא צריך לעשות תוך 15 יום. אצלי בעבודה יש חדר שמשמש כחנייה לשני זוגות. אני בטוח שהרבה אנשים היו שמחים להכניס את האופניים למשרד.

ומסתבר שזה עובד.

הצילום מהפיקאסה של Grrrolf

יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

קו 19 - אפשר גם אחרת



לפני כמה ימים איתן בא עם (עוד) מסמך אנושי מזעזע על קו 19. הוא סיפר שכשהוא הגיע לתחנה, שדי קרובה לתחילת הקו, כבר חיכו המון אנשים, ואחרי רבע שעה (הידעתם שהתדירות שאמורה להיות בשעה 8 בבוקר היא כל 7 דקות?) הגיע אוטובוס מלא שלא עצר.

אמרתי לאיתן שמהר יכתוב תלונה באתר של 15 דקות, אבל הוא אמר שהוא חשב על רעיון אחר - לכתוב על זה. גם זו דרך (ואני בעד :-)

בתזמון מושלם לפרסום הפוסט, ראיתי שבסיכום של אגודת הסטודנטים עם צוות תכנית אב לתחבורה ועם אגד, יתוגברו כבר מהשבוע הקווים לאוניברסיטה. יש תקווה.

והנה מה שכתב איתן:

לפני כשבועיים הגיע חיימה לרנר ראש עיריית קוריטיבה לשעבר, לביקור בירושלים כאורח של עיריית ירושלים. הוא הרצה כמעט מעל כל במה אפשרית: בכנסת, בעיריית ירושלים, באוניברסיטה, בועידת הנשיא... אבל רוב הזמן אל "מאמיניו", אנשים שרואים באיכות החיים, אנשים ותחבורה ציבורית בסיס לחברה בריאה.

מאות מחקרים וחוקרים העלו את סוגית יתרונותיה של התחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי. יתרונות סביבתיים, כלכליים וחברתיים. אך על אף השיח המתרחב בישראל, ממשלות ישראל לא השכילו לשנות את החשיבה התחבורתית ונותרו עם קונספציית הרכב הפרטי.

החשיבה המנחה מבוססת על הרכב הפרטי - בנייה בלתי פוסקת של כבישים (בשנת 2007 נסללו בישראל 158 ק"מ כבישים, ובשנת 2008 - 224 קילומטרים! הנה הנתונים), הוספת נתיבים, חניות, רמזורים המאלצים את הולכי הרגל להמתין דקות ארוכות במעברי החצייה בשעות ללא תנועה, מיעוט מעברים תת קרקעיים...

לכל זאת נוסף רובד התחבורה הציבורית, ההצהרות על חיזוקה וביסוסה של התחבורה הציבורית בישראל אינם באים לידי ביטוי בשטח. אי עמידה בלוחות הזמנים של הרכבות והאוטובוסים (בעיקר אגד), ועד שאלו מגיעים הם נוטים להיות צפופים ועמוסים. חוסר בנתיבי תחבורה ייעודיים עבור האוטובוסים מוביל לכך שמשך הנסיעה ארוך וההיתקעות בפקקים אינה שונה מכל כלי רכב אחר וכו'.

אך אפשר גם אחרת, לדוגמה גרמניה (הידלברג - משם גם התמונה שלמעלה). נתיבי תחבורה ייעודיים לרכבות קלות ואוטובוסים, שילוב בין זמני הרכבות העירוניות והבינעירוניות, חשיבות הולכי הרגל (הבאה לידי ביטוי במעברי החצייה), שבילי אופניים רבים ועוד.

תהליכים אלו אמנם מתחילים להתרחש בירושלים, אך צריך להבין שהמעבר מרכב לתחבורה ציבורית יתרחש רק כאשר ההפסד מהנסיעה ברכב פרטי יהיה גבוה יותר מאשר בתחבורה הציבורית. כיום אין שום מניע לעבור לתחבורה הציבורית - להפך - החשיבה התכנונית היא עבור הרכב הפרטי, הגמישות והמעמד של בעלות על רכב ושימוש בו, רק מעודדת את המשך השימוש בו. יש צורך לשנות את בסיס החשיבה התכנונית (בעיקר בערים), קודם כל הולכי הרגל, אחר כך התחבורה הציבורית ולבסוף הרכב הפרטי. שינוי תפיסתי זה יחד עם ייעול התחבורה הציבורית, יפחית בסופו של דבר את הכדאיות של הרכב הפרטי בערים. אין זה אומר שבזאת נפתור את כל הבעיות, אך כך לפחות נתחיל לחשוב במונחים של איכות חיים עירונית.

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

הו קפטן! מיי קפטן!


העיסוק ב-"מורשת רבין" החמקמקה ורבת הפנים כבר נמאס. במיוחד השנה, כשאותה מורשת כבר מגויסת אפילו להקמת המקדש. נראה שזה פשוט הכי נוח לדבר על "מורשת רבין". ככה לא צריך לעסוק במורשת יגאל עמיר, שהיא היא זו שמשתלטת עלינו. מורשת ההסתה והאלימות כפתרון לסכסוכים, מורשת הפונדומנטליזם הדתי כדרך לגיטימית.

אני חכם קטן קטן מאוד, שיושב ולא מצליח לעבוד. קורא קצת את מה שמתפרסם (יזהר באר כתב משהו יפה - שם ראיתי את ההפנייה להלל וייס. בכלל כדאי לקרוא את הסקירות של "קשב"), וחושב על הילדים שלי - לאיזו מציאות פוליטית הם יגדלו? האם האלימות תכה שורש בפוליטיקה? האם נמצא את עצמנו מסתגרים בד' אמותינו עוד יותר מאשר כיום, ונוטשים את המרחב הציבורי (שם נרצח רבין) מרוב פחד?



O Captain! My Captain!
Walt Whitman

O Captain! my Captain! our fearful trip is done,
The ship has weathered every rack, the prize we sought is won,
The port is near, the bells I hear, the people all exulting,
While follow eyes the steady keel, the vessel grim and daring;
But O heart! heart! heart!
O the bleeding drops of red,
Where on the deck my Captain lies,
Fallen cold and dead.

O Captain! my Captain! rise up and hear the bells;
Rise up--for you the flag is flung--for you the bugle trills,
For you bouquets and ribboned wreaths--for you the shores a-crowding,
For you they call, the swaying mass, their eager faces turning;
Here Captain! dear father!
This arm beneath your head!
It is some dream that on the deck
You've fallen cold and dead.

My Captain does not answer, his lips are pale and still,
My father does not feel my arm, he has no pulse nor will.
The ship is anchored safe and sound, its voyage closed and done,
From fearful trip the victor ship comes in with object won;
Exult O shores, and ring O bells!
But I, with mournful tread,
Walk the deck my Captain lies,
Fallen cold and dead.



הו רב חובל
תרגום: נעמי שמר

הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה
אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך.
זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל
כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל.

אבוי ליבי ליבי ליבי
הו כתם דם שותת
באשר רב החובל שלי
צונח קר ומת
ליבי ליבי ליבי
הו כתם דם שותת.

הו רב חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון
לך כל הדגלים כולם לך תרועות המון
רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל
ובכולם תקוות עולם לנס המיוחל.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך
סיוט הוא לראותך פתאום נופל על סיפונך
רב החובל אינו עונה שפתיו חוורו אילמות
הוא לא יחוש מגע ידי, הוא לא יתן לי אות.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם
נוצחו כל סכנות הדרך, כל אימי הים
כשבנמל קהל יצהל, אני אצעד אבל
על הסיפון עליו נפל אבי, רב החובל.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

יום שבת, 24 באוקטובר 2009

שימור חזיתות



שימור חזיתות - זה שימור בכלל?
חסידי השימור יגידו שזה הרס במסווה של שימור, וחסידי הפיתוח יגידו שגם שימור חזיתות זה יותר מדי. אמציה אהרונסון אמר בישיבה בעירייה בנושא שיתוף ציבור בתכנון, ששיתוף ציבור זו אופנה (במילים שלו - "בונטון"), כמעט כמו שימור (עמ 74-75 בפרוטוקול. זה מעניין - הוא אומר שכמו שרופא לא עושה שיתוף ציבור בהחלטה על טיפול, ככה לא צריך את זה בתכנון. הכשל הוא כמובן בזה שרופא כן עושה שיתוף, ובמהלכים דראסטיים הוא לעולם לא יזוז בלי אישור החולה. ככה צריך להיות גם בתכנון...). אז אנשים כמו אהרונסון אומרים ששימור זו אופנה, ושחסידי השימור תוקעים את העיר והופכים אותה ל-"עיר לשימור", או שהם פשוט ינ"עים, ולא נותנים לעיר להתקדם הלאה.

אבל אם אנחנו חושבים שיש ערך לשימור בעיר וזה לא "בונטון" (וככה אני חושב) אז מה עם שימור של החזית בלבד? בכל-זאת שימור חזית עדיף על הרס מוחלט. אני רואה בו בעייה אחת - הוא נותן פתרון אינסטנט שמנקה את המצפון של כולם. תוך כמה שנים אנחנו עלולים לגלות שאנחנו חיים בעיר שבה הבתים לובשים מסכות.

הבית שבתמונות, בפינת האר"י-עזה, עומד לפני שינוי דראסטי. הוא עומד לגדול לשש קומות, עם חנייה תת קרקעית. קצת קשה לברר פרטים, כי המערכת טוענת שהתכנית לא הופקדה... אבל הנה החלטה של ועדת משנה להפקיד בתנאים. כן, ההחלטה להפקיד את התב"ע התקבלה כשנה אחרי שיש כבר היתר בנייה. גם לי זה לא ברור.

אבל תראו אין מה שהשתמשו בו במלון פאלאס - תמיכה של החזית בפיגום פלדה ולא ברצועות בטון - מתפשט גם לפרוייקטים קטנים יותר.


וזה נראה לי כמו פיסת חזית לשימור. האם היא מחכה שיציבו אותה במקום?

וזה (שלט ליד) עוד בית שחזיתו תשומר:

יום שני, 19 באוקטובר 2009

שבת פרשת נח

בפרשת נח אלהים מתחרט על יצירת האדם (בראשית, ו', ו'), ואומר שהוא מוחה את כל היקום (בראשית, ז', ד'). כל מעיינות תהום רבה נבקעים, וארובות השמיים נפתחות (י"א). הכל נמחה חוץ מנח ומי שאיתו בתיבה. אפוקליפסה. האם אנחנו לפני אפוקליפסה כזו? יש מי שחושב שכן (רובם של היתר חושבים שאנחנו כבר בתוכה).

אירועי שבת פרשת נח "לפנינו המבול", שעוסקים בדיוק בזה, נראים ממש טוב - גם בלי קשר לחיימה לרנר - שיהיה גם שם:

(רצוי ללחוץ להגדלה)


אירועי "לפנינו המבול":


ועוד כמה דברים:


אולי המקום להגיד תודה הוא בסוף הארוע ולא בסוף הפוסט, אבל תודה (מראש) לכל הגופים שרשומים למעלה - טבע עברי, החברה להגנת הטבע, מרכז תרבות העמים, מוזיאון הטבע והעירייה.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

חיימה לרנר בהר הצופים

כמו שאתם קוראים - חיימה לרנר, האיש והאגדה, מרצה בהר הצופים.

נדמה לי שלרמן קישר לפני המון זמן להרצאה+שיר של לרנר ב-TED. אם לא שמעתם, כדאי.



שני כנסים שכבר מאוחר להרשם אליהם (כי נסגרה ההרשמה), הם יום תחבורה ציבורית 2009, והרפורמה בתכנון במכון ירושלים.

אה - ויש גם את הדיוואלי בלוינסקי

יום שני, 12 באוקטובר 2009

אמריקה לבד באוטו בדרך לעבודה

מהנדסת תוכנה והמזכירה שלה נוהגות בבוקר לעבודה. מי מהן מגיעה באוטו לבד? יכול להיות שבאמריקה המזכירה היא זו שתגיע לבד.

באילו מקומות (באמריקה) נוהגים לבד לעבודה? הצנזוס האמריקאי פרסם את הנתונים והמפה, ודרך אקונומיקס הם הגיעו אל קריאיטיב קלאס (ששם אני נתקלתי בזה). כמה ימים אחר-כך פלורידה מסתכל על הנתונים שוב, וכדרכו - מחפש הקבלות בין נתונים שונים, לבין המשתנים של התאוריה היצירתית שלו. הפעם הוא מוצא כמה מִתאמים מעניינים.

נהיגה לבד לעבודה קשורה, לפיו, למדינות לא-עשירות עם הכנסה נמוכה, לשיעורים נמוכים של המעמד היצירתי וההון האנושי, ובעצם לשיעורים נמוכים של כל המקצועות החופשיים. נהיגה לבד לעבודה קשורה גם לשיעור נמוך של מהגרים וגייז, לרמות נמוכות של אושר. ולרמות גבוהות של מתח. הנתון הכללי לארה"ב, כלומר שיעור המועסקים שנהגו לבד לעבודה הוא 76% מתוך כלל המועסקים (לא רק אלו שהגיעו לעבודה ברכב פרטי) בני 16 ומעלה. רק במדינה אחת - וושינגטון DC (שאיננה בדיוק מדינה), הגיעו פחות מ-50% מהמועסקים לעבודה בנהיגה לבד.

יש להניח שהנתון שונה מאוד בין האזורים הכפריים לעירוניים, ואולי זה הסבר אחר לממצאים של פלורידה (במדינות ששיעור העיור בהן גבוה יהיו יותר מקצועות חופשיים, גייז, מעמד יצירתי וכולי, ומן הסתם בעיר משתמשים באמצעי תחבורה אחרים).

ומה אצלנו? היה מאוד מעניין לדעת עד כמה אנחנו בתוך השלב של גאווה ברכב "המנהלים" הגדול שקיבלתי מהליסינג, ואני מגיע בו לעבודה למרות שזה מרחק הליכה, וכמה כבר עברו לתחבורה חלופית או קארפול. הנתונים האמריקאים מבוססים על סקר הקהילה (ACS) - משהו שקצת דומה לסקר החברתי של הלמ"ס. הלכתי לסקר, ולצערי לא מצאתי נתונים על דרך ההגעה לעבודה... נראה לי שזה חייב להיות שם, כי יש נתונים על הזמן שלוקח להגיע לעבודה, עד כמה מפריע הזמן הזה, שימוש ברכב, בתחבורה ציבורית, הטבה של אחזקת רכב, ועוד המון דברים שקשורים. אם מישהו מוצא את הנתון הבסיסי הזה - אשמח לשמוע.

יום שבת, 10 באוקטובר 2009

תרגיל בהרס ובנייה

תרגיל מעניין נתנו לאדריכלים בידיעות ירושלים. עדיין לא קראתי אלא רק עברתי בריפרוף, אבל חשבתי הרבה על הדבר שאותו הייתי הורס בעיר, והדבר שהייתי בונה.

הדבר הראשון שעלה בראשי היה כבישים. אולי כביש 1 (העירוני) או אוטוסטרדות אחרות שחותכות את העיר (בגין, הרצוג, אשכול ועוד הרבה) ואולי צריכות להיהרס ולהפוך לרחובות.

אפשרות אחרת היא להרוס בניין מכוער במיוחד (ראיתי שאחד האדריכלים בחר את מרכז כלל). יכול להיות חיובי אם מרכז כלל יפנה את מקומו לבניין יפה יותר, או (חשוב יותר) לבניין שנוגע ברחוב בצורה שלא קוטעת את הרחוב המרכזי של מרכז העיר (יפו). עוד בניינים מכוערים הם בית יואל (שגם תקוע כמו עצם בגרון של מרקם היסטורי שצריך להגיע לרחוב יפו), בניין מדעי הרוח בהר הצופים (אולי צריך להחליף את כל הקמפוס הזה במשהו בקנה-מידה אנושי), או בית הכנסת הגדול שליד היכל שלמה.

נראה לי שמבין שני הרעיונות הללו כדאי להתאמץ יותר על הכבישים, כי שם יש כשל שוק: כל אחד (שיש לו רכב) מרוויח מהכביש, אבל החברה ככלל מפסידה - תאונות ועלותן, פקקים שיוצרים זיהום ואובדן ימי עבודה, ובעיקר חוסר היכולת לפתח עיר קומפקטית כשיש לך כבישים מהירים ברוחבים של כ-50 מטר, שגם גוזלים המון שטח (שהיה יכול לשמש תחבורה ציבורית למשל), וגם יוצרים מחסומים באמצע העיר.

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009

ביבי ודב"י

ביבי רוצה לבטל את הוועדות המחוזיות, במסגרת עוד רפורמה. שר הפנים אלי ישי מודיע שהמחוזיות לא יבוטלו. כדאי לקרוא את מה שרחל אלתרמן אמרה לתני גולדשטיין על זה.

אני חושב שאם לתכנון יש פן פוליטי שרוצים לשמר זה מוזר. הועדה המקומית היא הרי פוליטית בהגדרתה, והרכבה זהה לרוב להרכב מועצת הרשות (נגיד בירושלים - מועצת העיר). אז לוקחים את אותם נבחרים, שצריכים לדאוג למי שבחר בהם (שזה לפעמים לתת לו לסגור מרפסת, ולפעמים זה לדאוג שהשכן דווקא לא יסגור את המרפסת...) ומשאירים אותם בתור הסמכות התכנונית היחידה או העיקרית. מה זה?

רחל אלתרמן אומרת ש-"זה די אבסורדי שכל הרחבה שרוצים לעשות לבית דורשת אישור של ועדה שיושבים בה נציגים של משרד הפנים, משרד התשתיות, השיכון והתחבורה. " [הכוונה לוועדה המחוזית]. אבל זה שכל הרחבה דורשת אישור של נבחרי הציבור זה לא אבסורד? למה נציגי ש"ס במועצת העיר הם שיחליטו על המרפסת שלי? אני בהחלט מעדיף את נציגי משרד הפנים והתשתיות - מה גם שאלו לרוב אנשי תכנון מאותם משרדים.

סיפור וחצי על דיור בהישג יד

מחוז ווסטצ'סטר - פרבר עשיר ולבן של ניו-יורק - יבנה דיור בהישג יד לשחורים ולהיספנים. 750 יחידות דיור למשתכרים קצת פחות מהממוצע (כלומר לא לעניים המרודים). הרעיון הוא דה-סגרגציה (אינטגרציה) מרחבית, והם לא עושים את זה כדי להיות נחמדים, אלא כדי להתחמק ממשפט בתביעה שהגיש נגדם ארגון בשם Anti-Discrimination Center. הנה - גם באמריקה המתוקנת צריך שבית המשפט יכופף את היד למחוז כדי שיעשה משהו למען שוויון הזדמנויות או אפלייה מתקנת. למי שמתעניין - משפחה של ארבע נפשות שמרוויחה $75,000 (החציון במדינת ניו-יורק הוא בערך $80,000) זכאית לקנות שם. הפרטים כאן

אצלנו מנסים לעודד בנייה להשכרה. משה גפני עם עוד שני ח"כים הגישו הצעה להקלה במיסוי דרך חוק עידוד השקעות הון (ההצעה כאן), אבל בגלל שהממשלה לא ממש אוהבת הצעות חוק פרטיות, הם ינסחו הצעה ממשלתית לאותו עניין - שיהיה בהצלחה.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

ז'אן נובל ברחוב 53



בניו יורק טיימס קטלו את החלטת הועדה המקומית של ניו יורק לקצץ את המגדל של ז'אן נובל ליד MoMA. הם כותבים שהיחס לקו הרקיע כאל מוצג מוזיאוני הוא מטריד, ושמה שעצוב הוא איך העיר רואה את עצמה - בניין האמפייר סטייט וקרייזלר נבנו בשפל, והפכו לסמלים של כוח - אבל היום עלולים להפסיד את אחד העיצובים הגדולים כי כמה אנשים חושבים שכלום בהווה לא יכול להשתוות לעבר.

ראש הועדה אמרה נגד זה, שמה שהיזם הביא היה "לא פתור". אם אתם דווקא תומכים - יש גם עצומה

כדאי להציץ בדוח השפעה על הסביבה של המגדל הזה. זה מאוד ארוך, אבל כדאי לעיין ולראות איך מכינים שם תסקירים. זה כולל יחס שטח פתוח לנפש, הצללה לפי שעות ודקות, כולל אמצעי תאורה חלופיים (מראות) שנשקלו, ועוד המון.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

שנה חדשה



הלמ"ס הוציאו את השנתון החדש שלהם לקראת ראש השנה. הלוח הראשון שפתחתי היה מאזני הגירה - הפתעה! לא ירושלים, אלא דווקא תל-אביב. מסתבר שתל-אביב עברה מרצף של 5 שנים עם מאזן הגירה חיובי - בחזרה למאזן שלילי. אם בודקים את מאזן ההגירה ביחס לגודל האוכלוסייה, אז המאזן שם אפילו יותר שלילי מאשר בירושלים. גם בהסתכלות מחוזית - המחוז בעל מאזן ההגירה השלילי ביותר היה מחוז תל-אביב.

בעצם אין מה להיות מופתעים. הגירה שלילית מאפיינת ערים מטרופוליניות. באים לעיר ללמוד באוניברסיטה (למשל), וכשפתאום יש משפחה וילדים וצריך דירת 4 חדרים, משתכנעים שגם לפרבר יש יתרונות, ועוברים. דוגמאות? מאזן ההגירה של שיקאגו בין השנים 2000-2007 (סה"כ) היה מינוס 490,000. ניו-יורק הפסידה באותן שנים יותר ממליון וחצי תושבים בהגירה פנים ארצית. לוס-אנג'לס יותר ממליון (הנתונים מתוך census.gov כאן).

שנה מצויינת ופוריה לכולנו, מלאה בשינויים לטובה!

יום שישי, 7 באוגוסט 2009

עד כמה מלוכלכת?


זה באמת לא עד-כדי-כך משנה שאגודת מורי הדרך לתיירות בישראל דירגה את ירושלים שלישית מהסוף ברמת הניקיון (מיינט). אבל בכל זאת הטריד אותי - האם כל אתרי התיירות למעט שניים - יותר נקיים מירושלים? בסוף הלכתי לבדוק. לא תאמינו - מדובר בסקר שבדק 8 (שמונה) אתרים (כלומר שהמון אתרים וערים לא נכללו). אז שוב התקשורת קוראת קצת עקום... לדעתי העיר יותר נקייה היום מאשר בימי טדי קולק - לפחות במרכזי הפעילות (מרכז העיר, העיר העתיקה), אבל אני יודע שרבים לא מסכימים אתי.
לתוצאות הסקר באתר של אגודת מורי הדרך

יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

אמא שלי

ירושלים "מככבת" ברשימת הערים עם הנפגעים בתאונות דרכים - ככה היה כתוב במיינט, שנייה רק לתל-אביב. למה כל-כך קשה לי להתרגל לזה שהתקשורת קוראת נתונים בצורה חובבנית? כמו אמא שלי, אני כל פעם מתעצבן מהחובבנות הזו מחדש. אוקיי - אז שתי הערים הגדולות בישראל הן הערים בהן מספר הנפגעים הוא הרב ביותר. הלאה - עכשיו הכבישים המסוכנים. בעמותת "אור ירוק" הכינו בסיס נתונים של כבישים אדומים (nrg). הכותב מתפלא על כך שכיכר פריז וכביש בגין נמצאים ברשימת המסוכנים... אז זה שהתקשורת לא יודעת לקרוא נתונים זה לא נורא, אבל זה שעמותת "אור ירוק" מסמנת ככביש אדום את בגין, כי מספר התאונות בו גבוה, זה כבר מסוכן. על סמך הקביעות האלו מתקבלות כאן החלטות כבדות (כמו למשל לבנות את כביש 16 ומחלף רבידה, שאכן יקטינו את מספר התאונות בבגין - כי הן יפזרו אותן על שני כבישים).

הסיבה שכביש בגין הוא כביכול "אדום", היא שנוסעים בו המון רכבים. בדוח של "אור ירוק" לכבישים הבין-עירוניים יש נסיון כאילו "לנרמל" את התאונות לפי קילומטר כביש - תאונות לק"מ. שם יוצא שאיילון וכביש ירושלים - תל-אביב הם המסוכנים ביותר. האם להגדרת כביש 1 כמסוכן היה חלק בהחלטה על הרחבתו? למי שעוד לא ראה את ההדמייה (יש מוזיקה):


הייתי חושב שאולי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יהיו יותר רציניים, אבל לצערי גם בנתונים שלהם מופיע הנתון של תאונות לק"מ כביש, ללא התחשבות בנסועה. כדאי להתעורר ולהבין שהפתרון אינו לבנות עוד ועוד כבישים, שיפזרו את התאונות להרבה קטעים לא אדומים, אלא לספק לאנשים שברכבים האלו חלופות. לחלופות האלו יש שמות: אוטובוס, רכבת, הליכה ברגל.

אמא שלי כבר לא תגיד לי יותר שזו מדינה מטומטמת. היי שלום אמא.

יום חמישי, 23 ביולי 2009

הכי חברתי זה עם רכב? אז זהו שלא

לפני כמה ימים נחמיה שטרסלר כתב שכביש 6 הוא "הכי חברתי שיש" כי הוא מחבר את הפריפריה למרכז, ומגדיל שם את מרחב האפשרויות. הוא מהלל ומשבח את הכביש, וטוען שלירוקים ולפוליטיקאים שניסו לעצור אותו "אסור לנסוע בו". וככה הוא כותב:

"כביש 6 מחבר את דרום הארץ וצפונה למרכז. כל מנהיג בפריפריה רצה בו. במקום לסבול ביישוב מרוחק מחוסר עבודה או ממחסור בסרטים והצגות אפשר לעלות על הכביש, להגיע בקלות למרכז, למצוא תעסוקה או לראות מופע, ולחזור הביתה במהירות ובבטיחות."

אני משער שלכל המנהיגים ששטרסלר מתייחס אליהם יש רכב צמוד, אז למה להם באמת "לסבול ביישוב מרוחק"? שיעלו על הכביש. הבעייה היא שרוב התושבים היו מעדיפים דווקא אוטובוס או רכבת, פשוט כי אין להם רכב, וזה נוגע לא רק לפריפריה - רק ל-61% ממשקי הבית
בישראל יש רכב, וזה כולל רכב מהעבודה. הנתונים באתר הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה.

בפריפריה, שבה היינו מצפים למצוא שיעור בעלות על רכב גבוה יותר מבמרכז, המצב דומה לממוצע (צפון הארץ), או גרוע בהרבה מהממוצע (בדרום). רמת המינוע הגבוהה ביותר היא דווקא בטבעת שמקיפה את תל-אביב - בעיקר ראשון-לציון, רחובות, פתח-תקווה, וגם (קצת פחות) נתניה וחדרה. אלו הנהנים העיקריים מכביש 6.

הצחיקה אותי הטענה שהכביש מקרב א
ותנו לטבע, כי עכשיו אפשר לראות נופים שלא ראינו קודם. זה מזכיר כמובן את מה שאמר מאיר שלו - שהילטון (היום קראון פלזה) הוא המקום היפה ביותר בירושלים - המקום היחיד שממנו לא רואים את הילטון. אבל גם אם אתם נהנים מהנוף בכביש 6 - זכרו בבקשה שזה נוף מעוצב עד לפרט האחרון. גם הזיתים וגם החיטה.

דני רבינוביץ ענה לשטרסלר היום, והסביר כיצד הכביש מעמיק את אי-השיוויון, ומי באמת הרוויח כסף מסלילתו.

תראו את המפה (ללחוץ להגדלה) - טוב יותר (וזול! גם סביבתית כמובן) לשפר את רשת התחבורה הציבורית לפריפריה.



וזו המפה של בעלות על שתי מכוניות או יותר למשק בית - תמונה די דומה. כלומר שגם אם בן המשפחה השני אצלכם הוא שצריך להסתייע בכביש, כנראה שאתם מתגוררים במרכז הארץ.

יום חמישי, 9 ביולי 2009

כמה עולה להיכנס למרכז העיר עם רכב?

אם כל רכב שנכנס למנהטן מעכב את כולם בכמה שניות או חלקי שניות, ומכניסים למשוואה גם את מספר האנשים ברכב, מסתבר שסך הזמן (שעות*אנשים) המתבזבז (מכל מכונית שנכנסת) הוא 3.26 שעות. זה הרבה זמן, והזמן עולה הרבה כסף. יוצא שכל מכונית יוצרת עלויות של בערך 160$. ממש מומלץ ללכת לקרוא את הפוסט במקור, ויש שם גם הפנייה לקובץ אקסל עם כל הנתונים.

החוקר שכותב את זה - צ'רלס קומאנוף (רוכב אופניים, ויש לו גם מיני-אתר) - ממשיך ובודק תסריטים, ומגיע לחלופה המועדפת:
  • אגרות גודש בכניסה למרכז העיר, שמשתנות לפי השעה והיום (3$ במשך הלילה, 6$ ביום, ו-9$ בשעת העומס הקיצונית - בסופי שבוע מידרג דומה, אבל במחירים נמוכים יותר),
  • מחיר הסאבווי גם משתנה לפי שעות היממה בצורה דומה
  • מוניות לא משלמות אגרת גודש, אבל יש מס גבוה יחסית (שליש מסכום הנסיעה) שמתחלק בין המונית (3%) לבין רשות התחבורה העירונית (30%).
  • אוטובוסים - חינם כל היממה
החלופה הזו יוצרת תועלות של 5.3 מיליארד $, ועולה 2 מיליארד.

יש גם דוח מפורט יותר כאן.


עניין אחר לגמרי:
ביום שישי האחרון התפרסמה כתבה על עיר.אקדמיה - "האמת מאחורי הקמפיין לעידוד הגירה לעיר". גילוי נאות: התוכנית נולדה ומנוהלת במכון ירושלים. "החשיפה הגדולה" הייתה שהמילגה לשכר הדירה מגיעה בחלקה למשכירי הדירות. נו באמת... אה, כן - והסכום "זעום" - כנראה שהכותב מעולם לא גר עם שותפים. בקיצור - קיטורים בלי בסיס, שסתם מוליכים שולל את הקוראים. יותר טוב לשים פרסומת מאשר כתבה כזו. וחוצמזה - זה שהסטודנטים מקטרים (ובכל-זאת מצביעים ברגליים ושוכרים במרכז) זה חדשות ישנות - הנה כתבה מ-2007 שאמרה את אותו דבר.

יום שלישי, 7 ביולי 2009

קניונים ומרכזי הערים

איזה יופי - במשרד הפנים החליטו לנסות להחזיר את הקונים למרכזי הערים. אחת הערים שתקבל סיוע לשיקום מסחרי של המרכז היא באר-שבע. רק שבמקביל מוקם שם הקניון הגדול בישראל... שוב מסתבר שהכוחות הכלכליים עדיין כל-כך הרבה יותר חזקים מגופי התכנון, ותמיד המדינה תעסוק בשיקום במקום במניעת הנזק שגורמים אותם אינטרסים כלכליים (העיקר שהקניון יהיה "ירוק" - נו באמת)

אז באמת כל הכבוד, אבל במקום מינהל התכנון במשרד הפנים, הייתי ממליץ לועדות המחוזיות להימנע מאישור של קניונים בשולי הערים או גרוע יותר - מחוץ להן, אחרת לעד נעסוק בשיקום. אולי העיר הבאה תהיה נתניה? כמו שאומר אליאב (שאצלו ראיתי את כל הסיפור לראשונה) - לא לומדים.

ועניין אחר לגמרי:
העיר הים-תיכונית הנחמדה הזו היא עזה. כנראה שמקרוב זה נראה קצת אחרת.

יום ראשון, 5 ביולי 2009

לפני שבוע הפגננו בכיכר

כן - הפוסט הזה מאחר בדיוק בשבוע... אבל טוב מאוחר מלעולם, לא? בינתיים התייחסו להפגנה כבר בירושלים חופשיה, ובירושלים האחרת. היום אנחנו כבר אחרי הפאזה הבאה.
ההפגנה הייתה הפגנה של אחדות, הפגנת כוח, תמיכה בראש-העיר ובדו-קיום בשלום בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה החופשית. אני הרגשתי אחרת מבהפגנות קודמות.
ההרגשה הטובה נבעה (גם) מזה שידענו שמישהו בקומה 6 מקשיב לשירים ולצעקות, ושכמו בימים הטובים ההם (מתי זה היה בעצם?) לא חייבים לנהוג באלימות כדי שמישהו בעירייה יקשיב.
היו גם כמה אמירות צורמות, כמו ההתייחסות ללבוש "המאה ה-18" של החרדים (ואם הם היו מתלבשים בלבוש מודרני זה היה בסדר?)
מה שהיה מוצלח במיוחד (כן, גם תדמיתית...) הוא הריקודים בסוף ("שישו את ירושלים, גילו בה כל אוהביה").
גם אני הייתי אמור להגיד שם משהו, אלא שרשימת הדוברים התארכה ולא נשאר לי מקום. יותר טוב ככה - מה שהיה לי לומר לא ממש התאים. הנה הדברים בקליפת אגוז:

1. לחרדים בעיות דומות לבעיות של יתר האוכלוסייה - למשל ההגירה השלילית. החרדים מהווים 28% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת (בני 20+), וראה זה פלא - גם 28% מהמהגרים החוצה מירושלים (ממוצעים של השנים האחרונות). יעדי ההגירה שלהם אחרים כמובן - ביתר עלית, קרית ספר, תל ציון וכולי.

2. החרדים מתאפיינים בבדלנות - בחינוך, בכלכלה, ובמגורים. יוצא דופן באופן מסורתי הוא מרכז העיר, שאין בו הגמוניה לקבוצת אוכלוסייה אחת על פני האחרות. אין שום סיבה להתחיל בכפייה של החרדים במרכז העיר.

3. העיר ענייה בפעילות כלכלית. התוצר המקומי הגולמי מתעשייה לנפש בירושלים היה 5,600 ש"ח. הממוצע בישראל היה 11,500 ש"ח - פי שניים! ובתל-אביב 16,100 ש"ח. במיוחד עני בפעילות כלכלית הוא מרכז העיר, שהפעילויות עזבו אותו לגבעת-שאול, לגן הטכנולוגי ולכל מקום אפשרי. הדבר האחרון שמרכז העיר צריך עכשיו זה הורדת הפוטנציאל לפיתוח פעילות כלכלית נוספת.

כי הרי אותם אנשים שמגיעים לחנוֹת בשבת לא מוציאים כסף רק בעיר העתיקה. אם החופשה הבאה שלהם תהיה באילת או בתל-אביב, כי "בירושלים סוגרים חניונים בשבת", יפסיד גם בית המלון, כל יתר השרותים שצורכים תיירים, ובסופו של דבר כולנו. שלא לדבר על התדמית של עיר חרדית, שגורמת לנו הפסדים יום יום.

קטנות
שני פוסטים של אורבניקה אחד על קורס מטרופולין שהיה (עם קישור לקישור למצגות), ואחד לקורס שיהיה על התקציב העירוני (של תל-אביב כמובן). למה אין כאלו בירושלים?

וכאן הקליפ מההפגנה (תודה לירושלים חופשיה)

יום שלישי, 30 ביוני 2009

nextbus

מידע על האוטובוס הבא שמגיע לתחנה שלי, דרך הנייד - הנה זה בא (עוד לא אלינו).

זוכרים את האוטובוסים בירושלים? אז בארה"ב וקנדה יש כבר שירות של קבלת הזמנים לפי GPS, דרך אינטרנט, טלפון נייד, או SMS. אפשר אפילו לקבל מפה עם מיקומי האוטובוסים און ליין.

להכל מגיעים דרך nextbus.com (גם דרך הנייד).


(כן, הפתקים הקטנים זה אוטובוסים)

יום שלישי, 23 ביוני 2009

ירושלים חופשית

אחרי שבהפגנה הקודמת הייתי בספגטים (וננזפתי), אני מרגיש חובה לשתף אתכם בקריאה להפגין השבוע:



יום ראשון, 21 ביוני 2009

מהפכה מפדלת

ספר חדש טוען שאנחנו בעיצומה של מהפכת אופניים, ושהרוכבים משנים את הערים האמריקאיות. אפשר לקרוא חלק מהספר בניו יורק טיימס, ויש שם גם ביקורת עליו. גילוי נאות - לא קראתי, אבל מאוד התלהבתי מהעטיפה.

אז יש ערים שמתכננות במרץ (כמו ניו-יורק), יש כאלו שבהן ניטשות מלחמות על התכנון המוצע (כמו לוס-אנג'לס), ובפריז ה-Vélib מושך גנבים וונדליסטים. אצלנו נראה שמספר הרוכבים גדל מיום ליום, אבל לא נראה שהשבילים באופק.

רעיון: להפיק את הלקחים של פריז, ולהשאיר את האופניים בשטח הפרטי - לעודד מקומות עבודה להחזיק צי אופניים לשימוש העובדים. העובדים ישכרו את האופניים במחיר עלות התחזוקה או מחיר סמלי, ומקום העבודה יכסה את ההשקעה על-ידי הנחה בארנונה שיקבל מהעירייה. העירייה תרוויח מקומות חנייה, הפחתה בזיהום האוויר, וכל הדברים הטובים שאנחנו כבר משננים בעל-פה. רק חשוב שהעובד לא יאבד את "אחזקת הרכב" שהוא מקבל בתלוש. אולי אציע את זה למקום העבודה שלי לתחרות "מגיעים לעבודה בירוק". יש עוד 9 ימים...

יום שני, 15 ביוני 2009

אוטובוסים בירושלים

גוגל מפות פרסמו קווי תחבורה ציבורית בערים בעולם. הנה האנדרגראונד של לונדון, טורינו, ואפילו קצת בקהיר. אצלנו עוד לא... כדאי להצטרף לפעילות של 15דקות, שדורשים בין היתר מפת אוטובוסים עדכנית. אפשר גם להצטרף ליוזמה קטנה לנסות ליצור מפה כזו בשיתוף פעולה של כולנו. מי שרוצה להצטרף ליוזמה (הנה הטיוטה הראשונית) שיצור קשר במייל. אני מקווה שזה יצליח יותר מהאופניים (למרות שבינתיים אני רואה שהיו למפה הזו 13,000 צפיות :-)

ובלי קשר - אני לרוב לא נותן לינקים שלא קשורים, אבל כנסו רגע לאתר של israeli children - התארגנות נגד גירוש ילדים ישראלים של עובדים זרים.

עדכון מאוחר: מפת קווי אגד בירושלים שיצרו כמה אזרחים שאכפת להם

יום רביעי, 10 ביוני 2009

היצע תחבורה יוצר ביקוש - ופיתוח כלכלי

לפני כמה חודשים הייתה ביקורת קשה נגד הרכבת, על כך שהקו החדש לירושלים לא נבדק כלכלית, והוא בכלל לא כלכלי. מצאתי אצל רומי בדלישס את מה שנחמיה שטרסלר כתב. הוא טוען שלפתח את קו הרכבת החדש זה "לזרוק כסף טוב אחרי כסף רע". בגלובס סיפרו שהבדיקה הכלכלית הראתה איזושהי עלייה, אז שר האוצר החליט שבסדר (אבל רק בגלל שזה "פרוייקט לאומי עם חשיבות אסטרטגית" - יעני שלא נהפוך את זה להרגל)

בכלל - כל פרוייקט נמדד רק לפי הכדאיות הכלכלית. כל יתר השיקולים כפופים כמעט תמיד לשיקול הכלכלי.

אז הנה דוגמה למה שיכול לקרות אם מתכננים עם חזון. ראיתי את זה ב-GOVERNING:
בספרד רצו להקים רכבת מהירה. זה היה בתחילת שנות ה-1990. הבחירה הכלכלית הייתה מדריד-ברצלונה כמובן, דרך שנמצאת בשימוש של אנשי עסקים כל הזמן. הספרדים בחרו עיר עם ארכיטקטורה יפהיפיה, שאינה בדיוק מנוע כלכלי - סביליה. הקו שנסלל היה מדריד-סביליה. מה שקרה מאז היה זינוק של הכלכלה לא רק של סביליה, אלא של אנדלוסיה כולה.

בכתבה יש עוד דוגמאות - התעלה המקשרת את באפלו עם ניו-יורק סיטי, וקו המטרו בפריז לרובע
Bercy. הרעיון ברור - הקשר התחבורתי יוצר פיתוח כלכלי ומייצר ביקושים.

יום שני, 8 ביוני 2009

נצרת - תל אביב - ירושלים


בנצרת - עוד שבת של כדורגל, בתל-אביב מפגינים נגד הכיבוש, ובירושלים מתחולל "קרב על השבת". זו באמת המציאות או שזו רק הדרך שבה התקשורת משקפת אותה? מזל שבשבת אחרי הצהרים ישבנו בספגטים, כמה מאות מטרים מההפגנה הזו, והדבר היחיד שרמז שמשהו שונה מהרגיל היו עשרות מסיירי המרתון של יד בן-צבי. בדרך חזרה הביתה ראינו שהכביש לכוון כיכר צה"ל סגור, ונזכרנו שיש שם בלגן.

יום חמישי, 4 ביוני 2009

הרפורמה בקרקעות

בחמישי התקיים יום עיון - כנס חרום בנושא הרפורמה המוצעת במקרקעין. הדיון ברפורמה יוצר מצב מוזר, בו הירוקים מפליגים בשבחיו של מינהל מקרקעי ישראל... אבל זה רק בגלל שהחלופה המוצעת היא דרקון אמיתי. דרקון בלי ראש.

במקום המינהל מוצעת רשות מקרקעין המורכבת מנציגי ממשלה וקק"ל נטולי שיקול דעת (כן! כך כתוב בהצעה - הם יהיו חייבים להצביע לפי החלטת הממשלה). מנהל הרשות ממונה על-ידי ארבעה שרים, שיכולים לפטר אותו אם לפי ראות עיניהם הוא אינו ממלא את תפקידו כראוי. לא צריך לנמק, כך שגם המנהל הוא למעשה בובה של ראש-הממשלה ושר האוצר.

ואיך עושים את זה? בחוק ההסדרים... צ'יק צ'ק, בלי דיון ותוך כדי "קח-ותן" פוליטי. קח את רשות מקרקעי ישראל (זה הגוף שיחליף את המינהל) ותן מע"מ על ירקות. קח קיצבאות ילדים ותן הפרטת קרקע. ובמחשבה שאם נקים מנגנון חדש, ניפטר מכל הרעות החולות המאפיינות את המנגנון הישן. מסלול עוקף-מינהל-תקין תמיד נשמע בהתחלה כמו משהו טוב.

עד כאן מוראות ההסכמים הקואליציוניים שנרקחו במטבח הכאילו-ניאו-ליברלי אך הנוטה בפועל לריכוזיות בולשביקית. קשה להתווכח עם הטיעונים הללו, שהעלו איריס האן, אבי דרכסלר, ערן פייטלסון ועוד דוברים בכנס.

אבל השאלה הגדולה בעינה עומדת - הפרטת הקרקע כן או לא, ואם כן אז איך.

אני מאוד אוהב לצטט את אריה שחר, שאמר פעם שהמדינות היחידות בהן הקרקע מולאמת הן ישראל וקובה. כשחושבים על זה ככה, הפרטת הקרקע חייבת להגיע מתישהו. נגד הטיעון הזה ש-"כך עושים כולם", הציגה איריס האן את נתוני הצפיפות, שגם אני כאן עסקתי בהם קצת. היא טענה שבתנאים של כזה מחסור בקרקע אי אפשר לתת לשוק הפרטי לשחק בחופשיות, וצריך להשאיר את המושכות בידי המדינה. יש בזה משהו. הסיכוי לייעול השימוש בקרקע - ציפוף, מיצוי יתרונות לגודל, איחוד תשתיות - יורד מאוד אם זה תלוי רק בשוק הפרטי.

אם במשחק מונופול רואים שנשארו בבנק רק 1000 לירות, כדאי לחוקק חוק שמעכשיו כל הנכסים (שלא שייכים למשתתפים) הם של הבנק, והוא לא מוכר, אלא רק משכיר אותם. היינו מעדיפים לזהות את המצב הזה לפני שחלק גדול מהנכסים נקנו על-ידי השחקנים האחרים, כי קריסה של הבנק המרכזי (שמשלם 200 לירות לכל מי שעובר ב-"דרך צלחה") גומרת את המשחק.

דיון גדול נערך סביב מה מפריטים. קרקע מתוכננת או לא? מגורים בלבד או כל מה שאינו חקלאי? בנייה רוויה בלבד או גם צמודי-קרקע? יש קונצנזוס על הפרטת דירות מגורים בבנייה רוויה, אבל כל מה שמעבר לזה נמצא בוויכוח. הטיעונים העיקריים בוויכוח הם הסכנה שבהפרטה, והעיקרון שהקרקע היא מוצר ציבורי.

בעניין הסכנות נראה לי שהחשש מוצדק - הפרטת הקרקע עלולה להוביל לפיתוח בשטחים רגישים שצריכים להשאר פתוחים. אין אפשרות לתקן טעויות כאלו - לא להחזיר את הקרקע שנבנתה להיות שטח פתוח, ולא להלאים בחזרה את מה שהופרט (כשנבין שטעינו) - אפילו אם עוד לא נבנה.

בעניין המוצר הציבורי - זה נשמע לי כמו טענה של מי שרגיל להלחם בהפרטות של שרותים. החינוך הוא מוצר ציבורי, כך גם הבריאות, וגם המים בברז. זו הסיבה שחינוך פרטי, בריאות פרטית, או מים פרטיים, יוצרים ירידה ברמת השרות - המוצר הציבורי - אותו מקבל התושב. אבל מה ציבורי בקרקע מוחכרת? קרקע מדינה שעליה נבנה מפעל הי-טק כבר אינה מוצר ציבורי. גם הקרקע עליה ניצב הבית שלי אינה מוצר ציבורי. האם מישהו רוצה לשמור לעצמו את האופציה להלאים לי את הבית? אני מקווה שלא. שטחים פתוחים הם לכאורה מוצר ציבורי, כי כל הציבור נהנה מהם, אבל מה שציבורי בהם איננה הקרקע - יכול להיות שיש עליה שדה פרטי לגמרי. מה שציבורי בשטחים הפתוחים הוא העובדה שהם אינם בנויים, או ה-"פתיחות" שלהם. על זה שומרים בעזרת רגולציה (המדינה מאשרת את התכנון), ולא באמצעים קנייניים (המדינה היא הבעלים).

עוד אינפורמציה:
אקו-ויקי (תודה ללרמן)
מכון דש"א

יום שישי, 29 במאי 2009

בואו לתכנן ביחד את פארק המסילה


ביום רביעי הקרוב כדאי לכל מי שהעתיד של פארק המסילה נוגע אליו, להגיע למינהל הקהילתי "גוננים" ברחוב אליעזר הגדול 4 (מפה), בשעה 19:00. ועד התושבים להקמת פארק המסילה עורך ביחד עם החברה להגנת הטבע סדנה ללימוד ותכנון הפארק. עוד פרטים בבלוג שלהם.
פארק המסילה, כמו עמק הצבאים ותכנית ספדי לפניו, הוא עוד מאבק שנראה אבוד מראש, אבל הסיכויים שלו להצליח נראים טובים יותר ככל שעובר הזמן. אם בתכנית ספדי ובעמק הצבאים המאבק היה בעיקר נגד כוחות כלכליים חזקים מאוד, הרי שכאן התכנית לכביש הייתה כבר מאושרת, וראש אגף תחבורה הודיע בישיבה שנכחתי בה, שאם הוא רוצה הוא יכול מחר להעלות לשם את הטרקטורים.
זה היה רק לפני שנה בערך, אבל היום אף אחד לא מדבר ככה, וזה לא רק בגלל העירייה החדשה (גם בגללה), אלא כי משהו גדול יותר כנראה קורה בירושלים. התעוררות תושבים מצד אחד (שהיא זו ששינתה את הרכב המועצה והעלתה את ראש העיר הנוכחי), ואיזשהו מומנטום שלא היה קיים קודם ליוזמות האלו, מצד שני.
אני לא בטוח שיוסי סעידוב (תפגשו אותו ביום רביעי בסדנת התכנון בגוננים) ואחרים המנהלים מאבקי תושבים יסכימו אתי, אבל לי נראה שיוזמות שהיו מתגלגלות מכל המדרגות לפני 10 או 15 שנה, מצליחות היום להגיע לאוזניים הנכונות. תיחכום של התושבים? קשב אצל קובעי המדיניות? אזלת-יד אצל הפקידים? אולי קצת מכל דבר, אבל בשורה התחתונה תושבים מצליחים להזיז דברים. אתם מוזמנים להיות חלק מזה.

יום שני, 25 במאי 2009

שיתוף הציבור בכפר סבא


איתן בלואר ואני כתבנו ביחד

בימים אלו מופקדת להתנגדויות תכנית המיתאר החדשה של ירושלים (מתאר 2000), התכנית הזו עומדת להשפיע על חיינו בצורה משמעותית מאוד. התכנית התחילה את דרכה עוד בימי אולמרט (כראש עיר) והמשיכה אצל לופליאנסקי. לאחרונה - רגע לפני ההפקדה היא עברה שינויים משמעותיים.

בזמנו הובילו המינהלים הקהילתיים תהליך שיתוף ציבור בתכנית המיתאר, אבל דווקא עכשיו - לקראת ההפקדה להתנגדויות הציבור, ולאחר תהליך שינויים אינטנסיבי של העירייה בשיתוף לשכת התכנון המחוזית, לא קיבלנו אפילו יידוע על הפנים החדשות של התכנית. מה קרה? איפה השקיפות? אפילו באתר העירייה לא הצלחנו למצוא את הגירסה החדשה, ואם כבר הנגשה באינטרנט, אז כדאי לזכור שרק ל-41% ממשקי הבית בירושלים יש מנוי...

אין צורך להכביר מלים על החשיבות של שיתוף הציבור בתכנון, אבל במיוחד כשזה נוגע לאוכלוסייה רבה ומגוונת כל כך.

אפשר ללמוד משהו מכפר-סבא. בימים אלו מכינה העירייה תכנית אב, ועל מנת לערב עד כמה שניתן את ציבור התושבים, בוצעו צעדים שונים ובהם הצבתה של התוכנית על שלטים במרכז העיר. דרך זו מאפשרת לאנשים שאינם נגישים לאינטרנט (או למקורות מידע קונבנציונאליים אחרים) להבין את התהליכים המתרחשים בעיר והצפויים להשפיע על חייהם.



(ד"א - גם באינטרנט הם מנגישים את התכנית, את תהליך השיתוף עם סיכומי ישיבות וטפסי הרשמה, תהליך גיבוש החזון...)

יום רביעי, 13 במאי 2009

גן החיות עושה לנו בית ספר


היום הייתי עם הילדים בעין-לבן, ובדרך ראיתי את המראה ההזוי שבצילום. מדובר בהרחבת גן-החיות התנכ"י, שהופקדה להתנגדויות (בכל פעם שאני רואה את הודעות התכנון והבנייה באתר המתוכנן אני אומר תודה לרות יוסף, שהנהיגה את זה).

הגן יקבל עוד 200 דונם, שיכפילו את שטחו. יהיה שם אקווריום ענק, ובטח עוד כל מיני הפתעות. הפרטים הטכניים בהודעה של משרד הפנים, ועוד קצת באתר הגן.

גן החיות הוא לדעתי המקום הטוב ביותר בעיר. כל האוכלוסיות ביחד, באווירה נטולת מתח לגמרי, וכמה שצפוף (וצפוף!) זה תמיד מרגיש נעים - ממש תכנון ותפעול מעולים. כל דבר שהם נוגעים בו הופך לזהב - ובראיון עם שי דורון מלפני כמה חודשים נראה שהדבר הבא שהוא רוצה לגעת בו זה... בית-ספר תיכון (באמצע הראיון בערך).

יום שבת, 9 במאי 2009

ברוח האחווה והשלום - בית הכרם, קריית היובל, קטמונים ורמות אשכול



היום בירדן, בנדיקטוס ה-16 אמר שמניפולציות של הדת למטרות פוליטיות הן זרז לעימותים. ביום שני הוא מגיע לכאן - לעיר שמניפולציות דת הן היומיום שלה, ולאחרונה יותר מכרגיל. יש להניח שסיורו של האפיפיור בירושלים לא יכלול את המקווה ברמת בית-הכרם, או את חוטי העירוב בקריית-היובל. לא בטוח גם שהמסרים שלו על פיוס בין-דתי יגיעו לזירה החרדית-חופשית בעיר. כנראה שאצלנו ימשיכו להלחם על מנ"דים, קווי מהדרין, כיבוד הצפירה, כשרות, ועוד עניינים שברומו של עולם.

אין לי משהו חכם לומר על זה, מלבד להפנות אתכם ללוחות הזמנים של הביקור, (זהירות מיום שני מהצהרים, ומיום שלישי בבוקר המאוחר. בעיר העתיקה הולך להיות בלגן גם ביתר הימים)

בעניין המלחמות שלנו, בין החרדים לקהילה החופשית, זה בעצם אותו עיקרון כמו בין הנוצרים ליהודים - תהום של אי-אמון, שנבנתה במשך שנים וממשיכה להעמיק בכל יום דרך התנכלויות, התבטאויות, ומלחמה על משאבים. החילונים זועקים כבר שנים נגד הכפייה, ומפסידים במלחמה על המשאבים (התחרדות שכונות, הגירה, תדמית). במקביל הם מחזקים את עמדותיהם בחזית הכפייה (למשל עסקים שפתוחים בשבת - אין מה להשוות את המצב היום למצב לפני 20 שנה). החרדים מתנהגים כאילו החילונים אשמים באיזשהו חטא קדמון שאין עליו כפרה, ובשם האשמה הזו הם הולכים די רחוק...

במאבק הנוצרי-יהודי הופיע יוחנן פאולוס השני, שהצהיר שהנוצרים אינם מאשימים את היהודים במותו של ישו. הוא שינה לגמרי את הכיוון של מלחמת הדת. לא נראה שדמויות מהסוג שלו יגיעו בעתיד הנראה לעין למעמד גבוה במיוחד במימסד החרדי.

מבחינה עירונית, אני חושב שהפיתרון של בלפאסט הוא הנכון לירושלים - סגרגציה במגורים, וקוסמופוליטיות במרכז העיר. אבל כנראה שעד שלא יהיה כאן איזה יוחנן פאולוס, אנחנו במלחמה על הבית.

יום שישי, 1 במאי 2009

שעת כדור הארץ בקניון ממילא-אלרוב

לפני שבוע לקחתי את הילדים לשעת כדור הארץ. לא זכיתי להיות בבית כדי לכבות את האורות... לא נורא - אני מסכים עם לרמן לגבי המשמעות של המפגן הזה. מבחינתי קיימות = צניעות, והארוע הזה היה הכל חוץ מצנוע. נראה לי שרק המקרן שהצליח ממרחק של 100 מטר להקרין על כדור באור יום, לוקח יותר חשמל משלוקח כל הבית שלי. בכלל - הרעיון לציין את שעת כדור הארץ בקניון ממילא-אלרוב מראה על היחס שלנו לסביבה, לשימור, לתרבות הצריכה.

אבל היו לי שתי הפתעות טובות:
האחת הדוכנים עצמם - היה שם הכל - גרעין דבש, וחמש עשרה דקות, ובתי ספר, ובתים נכחדים, ומוזיאון המדע, וגן החיות, ופאנלים סולריים, ופופקורן אורגני, ויצירה מחומרים ממוחזרים ועוד המון דברים. פשוט מקסים. הילדים מאוד התרגשו לראות את העבודות שהם הכינו בבית הספר - מוצגות ביום כדור-הארץ. ועוד משהו קטן: את הפליירים של מרכז המיחזור החדש חילק איש המחלקה לאיכות הסביבה עמירם רותם. כל הכבוד.

ההפתעה השנייה - המקום. חלל עירוני משובח שמתאים בדיוק לאירועים מהסוג הזה.



יום ראשון, 26 באפריל 2009

jesus hilfe

את ההזמנה לפתיחת התערוכה בבית המצורעים ("הנסן") קיבלתי כבר מספיק פעמים כדי להבין שזה אולי חשוב.
אנחנו מדברים על יום חמישי, 30 באפריל, בשעה 18:00. כמה פרטים באתר גנזך המדינה

(ללחוץ להגדלה)


יום שישי, 17 באפריל 2009

גבעת האנטנה


הצג מפה גדולה יותר

קראתי במיינט שגבעת האנטנה "יוצאת לדרך". לפי התקנון והתשריט של התכנית, מדובר בשכונה חרדית - החל ממרפסות הסוכה, דרך הבנינים הנמוכים יחסית (5 קומות) לרוב יחידות הדיור, ועד לשפע בתי הכנסת הפזורים באזור, וההרחבה הענקית לשטח הישיבה ולשטח תיכון הימלפרב.

מאפיין מעצבן במיוחד של התכנית הזו הוא הגריעה של המון שטח חום (שטח למבני ציבור), לטובת מגורים. אחר-כך יגידו שחסרים מבני ציבור וחייבים לגרוע שטחים פתוחים (שגם ככה נגרעים בתכנית הזו). עוד החלטה שמעוררת אנטגוניזם היא האיתור של בית כנסת בקצה רחוב שמריהו לוין, ומעבר תת-קרקעי מתחת לרחוב קריית יובל (הנטקה). נראה שהכוונה היא שגם המגרש שבצד הצפוני של הנטקה יהיה חרדי - ממוקם לצידו בית-כנסת ומעבר תת-קרקעי מחבר אותו עם יתר השכונה.

טוב - אז בונים הרחבה חרדית של בית וגן - מה הביג דיל?

התפשטות חרדית של בית וגן מערבה, אל תוך קריית-יובל, בדיוק עכשיו כשהיחסים בין הקהילות הם ממש על הפנים, היא בדיוק מה שצריך כדי למוטט סופית את תושבי קריית-יובל שנלחמים על שימור הצביון החילוני-פלורליסטי של השכונה. אם גדרות טובות (או במקרה הזה שטח פתוח גדול) עושות שכנים טובים, אז אפשר לומר שכאן בחרו להפיל את הגדר. אפשר לנחש לאן יבחרו לעבור תושבי קרית-יובל המאוכזבים (החוצה מהעיר).

עכשיו תסתכלו עוד פעם על התשריט. מאיפה נכנסים לשלושת המגרשים הגדולים שמיועדים ל-"מגורים 2 מיוחד" (מגרשים 2,3,4 שבהם יגורו רוב התושבים - כחול מקווקוו בצמוד לבית וגן)? לא ברור אם זה מכיוון בית וגן או מהדרך החדשה (אדומה עם מעגל בקצה). ההגיון אומר שהכניסה להרחבה של בית וגן תהיה מכוון בית וגן, אבל התקנון גובר עליו ומראה לנו (סע' 10 י') שהכניסה היא דווקא מהכביש החדש. מה המשמעות של זה? שהשכונה תישען תחבורתית על רחוב זנגוויל (קריית יובל) ולא על רחוב הפיסגה (בית וגן). אולי תחבורתית זה בסדר, אבל לי זה נראה כמו תרגיל שמיועד לייצר עוד חיכוך.

נראה לי שמינהל מקרקעי ישראל ישווק את השכונה הזו, כי לו לא ממש אכפת ציביונה של קריית-יובל. אבל ליזם שייבחר יש עוד ביקור בעירייה - היתרי בנייה. כך שלועדה המקומית עדיין יש השפעה על תפוח האדמה הלוהט הזה.

האנטנה, למי שתוהה (והגיע עד כאן), תועבר להר רפיד (מעניין שבתכנית החדשה לאנטנות לא שמו לב שהשטחים בטבלה שבתשריט רשומים במ"ר בעוד שלמעשה הם בדונמים - מישהו רוצה לעתור נגד התכנית...?).

יום חמישי, 16 באפריל 2009

קחו את הרכב וסעו למחזר


העירייה פתחה מרכז מיחזור בגבעת שאול. פרטים כאן. אפשר להביא הכל - פלסטיק, פח, קרטון, ניילון, פסולת אלקטרונית, ואפילו פסולת אורגנית, ושמן משומש. באמת יפה. אלא מה - צריך רכב. שיעור משקי הבית בירושלים שלרשותם עומד רכב הוא קצת פחות מ-50%. לכל האחרים אין איך להגיע למרכז המיחזור (ואם תסתכלו על המודעה תראו שגם אין כניסה לתוך המרכז ללא רכב).

אולי זה נאיבי, אבל ההגיון שלי אומר שאם העירייה מסוגלת לאסוף את כל הפסולת העירונית, היא יכולה לעשות את זה גם כשהפסולת מופרדת. בלונדון כל תושב מקבל קופסאות צבעוניות להפרדת הפסולת, ואוספים את זה ממנו פעם בשבוע או שבועיים, אלא אם כן יש לו בסביבה "מיני אתר מיחזור" אליו הוא מביא בעצמו.

אני מוכן לחכות אפילו חודש עם הפסולת האלקטרונית שלי לאיסוף, אבל כששאלתי בעירייה מה לעשות עם המסך הישן של המחשב הישן. הם הפנו אותי למרכז המיחזור - כשאמרתי שאין לי רכב הם אמרו שפשוט אזרוק אותו לזבל, ושחבל. מה זאת אומרת חבל? אני אשם שאין לי אוטו?

יום שני, 6 באפריל 2009

הים של ירושלים

הייתי ביום שישי בים של ירושלים - סכר בית זית. נראה כאילו הפארק המטרופוליני שמתוכנן שם - כבר כאן. (ואת הערך בווקיפדיה אתם מוזמנים לתקן)
הנה כמה תמונות:



בלי קשר, האחירתם התחיל לפרוח (לכבוד פסח כמובן). אם לא יצא לי לכתוב עד פסח, אז פסח שמח לכולנו.

ודבר אחרון - אם אתם מזדמנים לגן החיות בפסח, בטח תפגשו את החיה החדשה (למדי) - פקארי הצווארון. הוא אמנם מאוד דומה לחזיר, אבל אל דאגה - דאס איז נישט א חזיר!

יום שבת, 4 באפריל 2009

בחזרה לעתיד

זה שגוגל ארת' (google earth) יודע לקחת אותנו אל העבר זה נחמד. הנה למשל תמונה של מרכז העיר בשנת 2003:


(אפשר ללחוץ להגדלה)
במגרש החנייה שמול כיכר החתולות עוד חונים, ומגרש ימקא עדיין בחפירות.

בשנת 2007 זה כבר נראה כך:

במגרש החנייה כבר לא חונים, וימקא כבר לבוש שלמת בטון ומלט.

אבל שימו לב לתמונה הבאה:

רואים את ההבדל? אם לא אולי המבט הבא יעזור:


מזהים את המבנה? אני הייתי בטוח שפיספסתי משהו, אז הלכתי לבדוק. היום זה נראה כך:


מסתבר שלא רק מבנים קיימים תמצאו שם, בשכבת המבנים של גוגל ארת', אלא גם מבנים מתוכננים, שהוצבו שם לרוב במימון של היזם. עוד כמה מודלים תלת מימדיים בירושלים - קיימים ומתוכננים - כאן.

לא הבנתי את זה - כל אחד יכול להכניס כל בניין בכל מקום? מסתבר שלא - יש קריטריונים לקבלה לשכבת המבנים, ואחד מהם הוא דווקא שהבניין יהיה קיים. אז לא ברור איך משכנות האומה הגיע לשם...